מערכת המשפט בישראל, מעמידה לרשות הנתבע, הרבה מאוד טענות הגנה מיוחדות, שעוזרות לנתבע להיחלץ מתביעות ולכל הפחות להקטין מאוד את סכומיהן.
טענת התיישנות – במידה וחלפו 7 שנים מהמועד בו נוצרה עילת התביעה, חלה התיישנות על התביעה. התיישנות מהווה 'מחסום דיוני' שמונע מהתביעה להתברר.
במקרה שכזה, קיימת חובה לטעון טענת התיישנות 'בהזדמנות הראשונה' כלומר או בכתב ההגנה ואפילו קודם לכן. אם לא מעלים את הטענה במפורש בהזדמנות הראשונה, הטענה עשויה להתבטל וחבל.
טענת שיהוי – במקרים בהם חלף זמן ניכר ממועד בו נוצרה עילת התביעה, אבל עדיין לא חלפה תקופת ההתיישנות, כדאי להעלות טענת שיהוי.
מדובר בטענה, לפיה התובע השתהה וישן על זכויותיו.
במקרים רגילים, יכולה הטענה לפגוע בתביעה וברכיבים של ריבית והצמדה הנכללים בה ובמקרים קיצוניים, יכולה הטענה אפילו להביא לביטול מוחלט של התביעה.
טענת נזק ראייתי – כאשר תביעה מוגשת מייד לאחר קרות אירוע, הנתבע מקפיד לשמור על מסמכים וראיות שמסייעים לו להדוף את התביעה, הוא יכול לאתר בקלות עדים שהיו נוכחים במקום ואשר עשויים להעיד לטובתו וכו'.
אבל, במקרים בהם חלף זמן ממושך ממועד קרות האירועים נשוא התביעה ועד להגשתה, הנתבע עשוי שלא להקפיד על שמירת המסמכים (כולל אי מיילים, תכתובות וואטסאפ וכו'), המסמכים יכולים ללכת לאיבוד, קשה לאתר עדים פוטנציאליים, לא כל העדים זוכרים אחרי זמן כה רב את העובדות ועוד.
לפעמים גם התובע עצמו, עשוי לאבד מסמכים שהיו יכולים לסייע לנתבע, עדים מטעם התובע עשויים ללכת לעולמם ועוד.
למה שהתובע גרם במחדלו להגיש את התביעה מיידית, קוראים "נזק ראייתי".
במקרים שכאלו, צריך הנתבע לטעון, כבר בכתב ההגנה, לכך שנגרם לו נזק ראייתי. כלומר, המחדל של התובע גרם לנתבע ולפרשת ההגנה נזק, וטענה זאת גם כן יכולה לסייע רבות לנתבע להדוף את התביעה.
טענת אי הקטנת נזק – כמעט כנגד כל תביעה, אפשר להעלות את הטענה, שהתובע במאמץ סביר, יכול היה להקטין את נזקיו. הקטנת נזק, משמעה נקיטה באיזושהי פעולה, כולל פעולה שכרוכה בהשקעת זמן ומאמץ, אשר ביכולתה להביא – ולו באופן פוטנציאלי – להקטנת הנזקים שנגרמו.
לדוגמא, שוכר נטש במהלך תקופת השכירות את המושכר. המשכיר חייב לפחות לנסות ולהשכיר מחדש את המושכר, אפילו תמורת דמי שכירות נמוכים יותר, וזאת לפני שהוא תובע מהשוכר את דמי השכירות בגין מלוא תקופת השכירות. הוא חייב לפרסם את הדירה, להציג אותה לשוכרים פוטנציאליים וכו'. אחרת, הוא מסתכן בכך שיטענו כנגדו, שלא ניסה כלל להקטין את נזקיו.
על כל תובע מוטלת חובה להקטין את נזקיו ותובעים רבים פשוט מתעלמים לחלוטין מהחובה שלהם וחושבים שהם רשאים לתבוע את הנתבע על מלוא נזקיהם, מבלי שאפילו ניסו להקטין את נזקיהם.
קבלת טענה שכזו, יכולה להביא לעיתים לביטול של התביעה ולכל הפחות להקטנה ממשית בסכום התביעה.
טענת אשם תורם – כמעט בכל תיק, התובע מאשים את הנתבע, שהוא אחראי ל- 100% מהנזק.
אבל, במקרים רבים, גם לתובע יש אחריות מסויימת לכך שהנזק נגרם.
לפעמים, התובע יכול היה לצפות את התרחשות הנזק ולמנוע אותו. לפעמים, התובע ממש אחראי לחלק משמעותי מהנזק.
לכן, כבר בכתב ההגנה, יש לטעון בצורה מפורשת, כי לתובע אשם תורם לקרות הנזק וזאת למרות שבאופן עקרוני, נזק הינו תמיד עניין ששנוי במחלוקת, גם אם לא מכחישים זאת במפורש.
טענות נוספות – יש כמובן טענות הגנה רבות נוספות שניתן וחשוב לטעון, וזאת בהתאם לנסיבות כל תביעה ותביעה. ביחס לכל עילת תביעה (חוזית, נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט וכו') יש טענות הגנה ספציפיות שאפשר לטעון ואשר מתאימות בדיוק לאותה עילת תביעה. לכן, אסור אף פעם לעשות שימוש בכתב הגנה בנוסח סטנדרטי ויש להקפיד על הכנת כתב הגנה שמותאם במדוייק לנסיבות המקרה ולעילות התביעה.
