הכלל החשוב ביותר עבור הנתבע, הינו שהתובע צריך להוכיח את התביעה שלו.
התובע והתובע לבדו, הוא זה שאחראי לעבוד קשה, להזיע ולשכנע את בית המשפט, שהטענות של התובע אכן נכונות ומוצדקות.
האחריות הזאת שחלה על התובע, היא ביחס לכל פרט ופרט בתביעה, כל טענה וטענה שהוא טען, כל מסמך ומסמך שהוא הציג וכו'.
מדובר באחריות מאוד כבדה, ולעיתים מספיק שבנקודה משמעותית אחת, התובע התרשל ולא הצליח לשכנע בנכונותה את בית המשפט, כדי שכל התביעה כולה, תיפול כמגדל קלפים.
באופן תיאורטי, נתבע יכול לשבת 'רגל על רגל', לא לעשות כלום, לחכות שהתובע יסיים להוכיח את טענותיו ולומר בפשטות לבית המשפט שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה, כלומר לא הצליח לשכנע שהתביעה נכונה. באופן מעשי, מומלץ לכל נתבע לא להיות שאנן ובהחלט להתאמץ כדי להקשות עד כמה שניתן על התובע להוכיח את תביעתו.
ביחס לטענות משפטיות 'רגילות', שהתובע מייחס לנתבע, כמו הפרת חוזה, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט וכד', התובע צריך לשכנע את בית המשפט, במאזן הסתברויות של מעל 50% שהוא צודק, כדי לזכות בתיק.
אולם, אם התובע מייחס לנתבע טענות משפטיות 'מיוחדות' וחמורות, כמו מרמה, תרמית, זיוף ועניינים מעין פליליים אחרים, כאן התובע כבר צריך לשכנע את בית המשפט, במאזן הסתברויות גבוה של מעל 99%, כיוון שכאן עשוי גם לדבוק כתם על שמו הטוב של הנתבע.
לכן, דווקא בתיקים בהם התובע ממהר לזרוק בוץ לעבר הנתבע, ולהטיח בו האשמות קשות של מרמה וכו', יכול הנתבע לנצל את הסיטואציה ולדרוש מהתובע להוכיח את טענותיו בדרגת ההוכחה הגבוהה ביותר.
יש עוד שמות וכינויים רבים, לנטל ההוכחה, כגון: נטל השכנוע, נטל הבאת הראיה, מאזן ההסתברויות, המוציא מחברו עליו הראיה וכו', אבל משמעותם היא אחת ויחידה – התובע אחראי.
עו"ד חכם ומתוחכם, שמייצג נתבע, יודע לעשות שימוש מושכל ומייטבי בנטל ההוכחה, ונזהר מאוד להביא ראיות או עדים, שעשויים דווקא לעזור לתובע להוכיח את תביעתו. ראיתי נתבעים רבים, שהתאמצו מאוד להפריע לתובע ולמעשה בעקיפין רק סייעו לתובע להוכיח את התביעה. לכן, ודווקא בגלל הכלל הזה, לעתים 'פחות זה יותר' ויש לתת לתובע להסתבך ולהתרשל בתפקידו ולהיזהר מאוד מלסייע לו.
