נולדתי בנתניה, גדלתי בנתניה ולמרות שכבר לפני הרבה שנים עזבתי את העיר, העיר לא עזבה אותי – לטוב ולרע.
מה שלא הורג מחשל ומסתבר שהטיפוסים שאיתם הייתי צריך להתמודד כילד חישלו אותי ועוד איך. אני זוכר שבערך אחת לחודש, קבלתי על המגרש מאיזה ביריון שכונתי, הצעה שאי אפשר לסרב לה, בסגנון : "ילד תביא רגע ת'כדור" שפירושה, שכח מהכדור ותתארגן על אחד חדש.
חוץ מביריונים כאלה, הייתי גם מוקף במותגים. תמיד הייתי לבוש בטיפ טופ, עם נעלי מייק וג׳ינס ליווי. בטח כבר הבנתם את הפרנציפ.
בגדי מותגים כמו גוצ׳י, ורסאצ׳ה, ופראדה היו חלום רחוק. כמעט כמו המרחק בין כיכר העצמאות לכיכר המדינה.
גם כשבגרתי ועברתי לגור בתל-אביב, ויצא לי לעבור במקרה דרך כיכר המדינה, תמיד הרגשתי לא שייך. אורח לרגע. פרסונה נון-גרטה, בעיקר בעיני עצמי.
תמיד שאלתי את עצמי, מי לעזאזל כל האנשים האלה, שיכולים להרשות לעצמם לקנות בחנויות האלה? טוב בסדר, חוץ מניקול ראידמן.
ואז, יום אחד, סחבק מקבל טלפון ממנכ"ל החנות הכי גדולה והכי נוצצת בכיכר המדינה. כן, זאת שמשתרעת על רבע מהכיכר ומוכרת לאלפיון העליון את מיטב המותגים הכי יוקרתיים בעולם, כמו דולצ'ה & גבאנה, פנדי, מיסוני, כריסטיאן לובוטין, רוברטו קוואלי ויתר החברים ממילנו. הוט קוטור.
מסתבר שהם שמעו עלי דברים טובים ורוצים שאייצג אותם בתיק גדול ומורכב מאוד. איזה 'ביריון' לקח להם הרבה כסף ולא רוצה להחזיר. בדיוק התיקים שאני אוהב.
אז הגשנו תביעה והביריון כמובן לא הסכים להחזיר את הכסף ואפילו לא עשה סימנים שהוא מבין למה הוא לא בסדר. ככה זה עם ביריונים, הם בדרך כלל מאוד טובים בלקחת ודי חלשים בלהחזיר.
במקרים כאלה, אני עובר למצב טיסה. ממריא לאלף רגל ומשם צולל על הטרף. זו טכניקה שמשלבת לפחות דפיקה חזקה אחת על השולחן, איזו הרמת קול שבכלל לא מזיקה והרבה הרבה 'מחמאות' שאני מחלק חופשי למנכ"ל הביריון של הנתבעת באולם בית המשפט. במקרה הזה גם דאגתי להסביר לו טוב טוב, שהתיק הזה ישפיע על כל הלקוחות שלו ושאני אישית אדאג שכל אחד מהם יקבל עותק מפסק הדין.
ככה זה, לפעמים צריך לשחרר קצת את העניבה ולעשות 'שכונה' כדי להזיז דברים.
המנכ"ל הביריון של הנתבעת הבין מהר מאוד, עם מי הוא מתעסק ומה מחכה לו כשיעלה בקרוב על דוכן העדים להיחקר על ידי – ונבהל.
הוא הבין שאותי לא מסובבים וכדאי מאוד 'להקיא' את הכסף עכשיו מאשר גם את הכסף וגם את הכבוד אחר כך. אפשר להגיד שנתתי לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה והגענו 'להסכם' שהוא מחזיר. לא את הכדור, את הכסף.
כמה כסף ? כמעט רבע מיליון שקל במזומן! התרומה הצנועה שלי לחנות בכיכר המדינה.
ככה זה, ביריון תמיד נשאר ביריון. פעם הוא רוצה לקחת לך את הכדור ופעם הרבה כסף.
אז אם ביריון לקח לך את הכדור, עזוב אותי בשקט.
אבל אם ביריון לקח לך הרבה כסף – דבר איתי. נחזיר לך את הכסף 'נתניה סטייל'.
מצ"ב לעיונכם פסק הדין:
